עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

אני אוהבת לכתוב
תמיד אהבתי לכתוב
שירים
סיפורים
תיקשורים -
אבל במקום הראשון היה הציור
כי מאז הייתי ילדה קטנה
אמרו -
היא כול כך מוכשרת
ציירת מעולה
אז הפכתי ציירת
ומורה ליוגה
ומטפלת הוליסטית
ומלמדת מדיטציות דמיון מודרך
ורייקי
וקריסטלים
ותטא הילינג
אבל -
כול המסע הזה נועד להיזכר
מי אני
מה אני
למה בחרתי לבוא
לעולם
לחיות בגוף פיזי...
ואני חוזרת
שבה
אל אהבת הכתיבה
והמילים זורמות
ומביאות אור
לפינות שניראו אפלות
לאט לאט
מגיעות התשובות
ההבנות
הסליחות
נמחקות אמונות מגבילות
ואני מבחינה בצבעים
על כנפי הפרפר
נזכרת בסיפורים מעבר
הווה
ועתיד.
וטוטם האיילה
מחזק אותי בדרכי
בדרך של ראייה
חדשה
על חיי
ועל המציאות
בה אני חיה
מבקשת לעטוף
את
העולם
באהבה
ותודה

אמונה עופרה
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
אימא  (1)
חורף  (1)
כחולה  (1)
מנורה  (1)
נדנדה  (1)
פינוק  (1)
צעיף  (1)
ארכיון
שלג 1950
14/01/2019 07:47
lev emuna

בשנת 1950 היה אירוע השלג הנרחב ביותר בארץ ישראל מאז החלו בה המדידות המטאורולוגיות. אירוע שלג בסדר גודל כזה לא חזר מאז.

ב-27 בינואר 1950 החל לרדת שלג בהרי הצפון, תוך ירידה ניכרת בטמפרטורות בכל רחבי הארץ, בהמשך התפשט השלג להרי אפרים והרי יהודה. ב-28 לחודש ירד שלג בחיפה ונערם לגובה של 15 ס"מ. בתל אביב - יפו  ירד שלג במשך 10 דקות. כשבוע מאוחר יותר, ב-6 וב-7 בפברואר החל לרדת שלג כבד בכל רחבי הארץ. בצפת ירד שלג שעומקו הגיע ל-60 ס"מ, בחיפה כיסה את העיר בלבן. בשאר אזורי הארץ נערם שלג בגובה 8 ס"מ.

נזק נגרם גם לכלכלת הארץ, שהתבססה על חקלאות ובפרט על פרדסים שבהם קרסו אלפי עצים ופרי רב קפא והושחת באופן בלתי הפיך. זרם החשמל נותק במקומות רבים ומעל מחצית קווי הטלפון נותקו. התחבורה הציבורית בתוך הערים שותקה ובין הערים פעלה באופן חלקי בלבד. היה מחסור של מוצרי מזון ומצרכים חיוניים במשך מספר ימים.

רבים מילידי הארץ לא ראו כלל שלג עד אותו יום.


הייתי כמעט בת חמש וחצי, אבא העיר אותי ואמר : אני רוצה שתראי משהו מעניין בחוץ. קמתי ואבא עטף אותי בשמיכה.  ניגשנו לדלת הכניסה - בדלת הכניסה לבית שלנו היה חלון קטן מכוסה בוילון תחרה - אבא הסיט את הוילון הרים אותי על ידיו כדי שאוכל להציץ החוצה, הבטתי דרך החלון הקטן ובחוץ הכול היה לבן. חוץ מלבן לא ראיתי שום דבר.

אבא אמר לי: בלילה ירד שלג, רוצה לצאת החוצה לראות? הנהנתי בראשי.

אבא עזר לי להתלבש, גטקס חמים, מכנסיים, גרבי צמר, מגפיים, סוודר, כפפות, מעיל צעיף וכובע, בקושי יכולתי לזוז בתוך האריזה הזו. יצאנו החוצה, אל החצר, הכול היה מכוסה שלג ופתיתים לבנים כמו נוצות ריחפו וירדו עוד ועוד, כול הצמחים בחצר היו מכוסים בשלג וגם העצים עמדו עטופים בלבוש לבן.

יצאנו משער החצר לרחוב שהיה גם הוא כולו לבן. עוד שכנים, אנשים וילדים יצאו מחצרות הבתים לראות את השלג, כולם עטופים במעילים עבים, צעיפים וכובעים קצת היה קשה לזהות מי נמצא בפנים בתוך העטיפה המגוננת מהקור. המבוגרים בנו  איש שלג גדול ואז החלו לזרוק כדורי שלג אחד על השני, היו גם ילדים שהצטרפו למשחק הזריקות, זה היה נראה מהנה וכולם צחקו אבל אני עמדתי בצד עם אבא והסתכלתי, ממש לא רציתי לזרוק כדורי שלג על אנשים או ילדים.

אחרי כשעה השמש הציצה  מבין העננים והחלה ממיסה את השלג הלבן, השמיים התבהרו ונראו כעת כמפה כחולה בהירה . לאחר מספר שעות לא נשאר זכר לשלג של הבוקר, גם איש השלג התמוסס ונמס.

רחוב רמב"ם שהיה אז שביל של כורכר ואדמה הפך בוצי, כול הקסם הלבן נעלם, הצמחים והפרחים בחצר נראו צרובים ונבולים ואחר כך נדרש להם זמן להתאושש ולהתחיל מחדש -

אבל הזיכרון של אותו בוקר כשאבא מסיט את הוילון של החלון הקטן ואני מתבוננת במראה הקסום של שלג שמכסה הכול,  נשאר עד היום.



שחר

עדיין חשיכה

פתיתי שלג

יורדים

לאט


0 תגובות
פינוקי חורף
06/01/2019 08:45
lev emuna
חורף, פינוק, צעיף, נדנדה, אימא, מנורה, כחולה

1949

החורף הגיע ועמו פינוקים.

להישאר ביום חורף קר וגשום במיטה ואימא מטפלת בי - זה פינוק.

אז קודם כול כשמגיע החורף אימא מגישה לי מידי בוקר לבליעה כף שמן דגים שלהבדיל מחבריי בגן שממש נגעלים ומסרבים לבלוע את הדבר הנורא הזה אני מתמוגגת מטעמו המיוחד.

כשחומי מעט עולה ואני מתעוררת בלילה עם כאב גרון או כאב אוזניים אימא מיד מכינה את תרופות הסבתא, היא לוקחת מטפחת גדולה מבד כותנה ומקפלת אותה בצורת משולש, ועוד קיפול רחב, מניחה על המטפחת פיסת צמר גפן עבה, יוצקת בזהירות לתוך כף גדולה שמן זית ששמור בארון בתוך בקבוק מזכוכית ירוקה ועבה, היא מחממת אותו על להבת נר ומטפטפת את השמן החם טיפות טיפות על צמר הגפן עוטפת את גרוני הכואב במטפחת וקושרת סביב, עד הבוקר כאב הגרון כמעט נעלם אבל אימא חוזרת על התהליך במשך היום ליתר ביטחון. גם האוזניים הכואבות זוכות לטיפול דומה, פיסת צמר גפן קטנה טבולה בשמן זית חם בתוך האוזן עושה את העבודה.

כשכואב הגרון ואני גם משתעלת אני מקבלת את הפינוק הכי גדול - גוגל מוגל שהוא תרופת סבתא פולנית שמחוללת פלאים שאחרים ראו בה תרופה שבהחלט עוזרת אבל מגעילה ואני דווקא נהנתי מטעמה. איך מכינים גוגל מוגל? מערבבים היטב חלמון ביצה עם סוכר עד שמתקבל מעין קרם בצבע לבן מוסיפים חלב רותח ובוחשים היטב. טעים טעים.

מה עוד אהבתי בחורף? את המנורה הכחולה. המנורה הכחולה היתה מונחת בתוך ארון הבגדים ממתינה לזמן שיזדקקו לשרות הכחלחל הנעים שלה. בחורף אבא היה משתמש במנורה הכחולה לחימום / ריפוי הצלקת הכואבת של הגדם בכף ידו. גם הקרנת האור הכחול סגלגל של המנורה על בית החזה שכאב מרוב שיעול כשחליתי בשעלת עזר והכי אהבתי כשאימא אחזה במנורה הכחולה והקרינה את האור על הברך הימנית שלי שמאוד כאבה.

מדוע כאבה הברך?

כאשר דוב ומוריה התחתנו, בינתיים, עד שיסיימו לבנות את הבית שלהם הם גרו בחדר צדדי בבית של מאיר ורחל בן משה ההורים של מוריה שהבית שלהם היה מעין פנימיה קטנה לילדים ואני הייתי מרבה לבקר שם. היתה זו חופשת קיץ, הילדים נסעו לבית הוריהם, רק ילד אחד נישאר, יוסי שהמתין שאבא שלו יבוא לקחת אותו. בחצר היתה נדנדה ואני ישבתי עליה והתנדנדתי מעט, יוסי החליט שצריך להגדיל את התנופה של הנדנדה ואני מצאתי את עצמי מתעופפת קדימה וצונחת אל האדמה וטראח נחבטת בברכיים...אוייש כואב, מתקשה לקום ויוסי רץ פנימה ומזעיק עזרה. רחל אימא של מוריה עוזרת לי לקום ואני צולעת וחבולה נכנסת לבית, מיד משכיבים אותי על הספה שמעליה תלוי שטיח הקיר של אליהו הנביא שהתבוננות בו  כבר גורמת לי להרגיש יותר טוב. רחל מביאה קערה עם מים וחומץ, טובלת בה מטלית, סוחטת ומניחה "קומפרס" שהוא הכינוי למגבת קטנה או פיסת בד הטבולה בנוזל, חם אור קר, למטרת שיכוך כאבים, על הברך הכואבת. עכשיו מגיע אבא של יוסי רכוב על אופנוע עם סירה, הוא מציע לנחם ולעודד אותי בנסיעה בסירת האופנוע שלו אבל אני מסרבת בנימוס ובשתיקה, זה נראה לי מסוכן כמעט כמו לעוף מהנדנדה. אבא של יוסי אומר לו שהוא צריך לבקש ממני סליחה על שהעיף אותי מהנדנדה. יוסי הוא ילד גדול בן עשר ושובב גדול כך מסתבר - אבל הוא באמת מצטער ומבקש סליחה ונוסע עם אבא שלו כשהוא יושב בסירת האופנוע.

כשהגיע החורף כאבה הברך, אימא הוציאה את המנורה הכחולה, אחזה בה מעל הברך וחיממה אחר כך לקחה את הצעיף הצהוב שסרגה במסרגה אחת ועטפה את הברך.

אני מתחת לשמיכה חמה ביום חורף קר וגשום שותה תה עם לימון ודבש טעים טעים ואוהבת את החמימות הבטוחה העוטפת הזו.

מחר יום חדש, השמש זורחת , אני בריאה.




0 תגובות
רחוב רמב"ם זכרונות ילדות
04/01/2019 10:48
lev emuna

פתח תקוה שנוסדה כמושבה, הוכרזה כעיר בשנת 1937 ונבנתה על שטח אדמה שנקנה מבעלי הקרקע של הכפר הערבי אומלבס בשנת 1878. במשך שנים רבות המשיכו תושבי  פתח תקוה הותיקים לקרוא לעיר מושבה ולכנותה בשמה הישן מלאבס על שם הכפר הערבי אומלבס.


רחוב רמב"ם, הרחוב בו גרנו , תחילתו מיפגש עם רחוב שטמפפר וסיומו  ברחוב וולפסון, רחוב שנוגע ברחובות ארוכים שמגיעים עד מרכז העיר.

רחוב רמב"ם עולה בזכרוני קסום, ריחני וצבעוני.  

לאורך הרחוב צריפים שעל  קירותיהם וגגותיהם מטפסים ומתערבבים בשפע אספרגוס בר ירוק  וליפופית בפריחה סגולה, כחולה ובתים שנבנו, חלקים חלקים, קודם חדר ועוד אחד, מרפסת, מטבח קטן, שירותים ומקלחת היו בחצר, ורק אחר כך נבנו כחלק מהבית.

ביום הכביסה השבועי ניצב בכול חצר דוד הכביסה על לבנים ותחתיו לוחות עץ ושבבים קטנים מצפים לגפרור או מצית שידליק אותם (והיו כאלה שבחרו בפרימוס)  כדי לחמם את מי הכביסה עד רתיחה ואז יכולת לראות את הכביסה לבנה או צבעונית תלויה על חבלים, מראה ציורי ממש.

בחלק מהחצרות הסתובבו במשך היום אפרוחים ותרנגלות עגלגלות מסוגים שונים, לבנות, אדמוניות ושחורות, הן נקרו בתיאבון את העשב הירוק שצמח בשפע במיוחד אחרי הגשמים וכמובן גם את השפע בתוך האדמה, תולעים ושלשולים.

היו חצרות בהן היתה עז אחת או שתים עם עינים בהירות ויפות וזקנקן קטן ולפעמים אפשר היה לראות את המראה הנפלא של גדי קטן שנולד עם שחר ועתה הוא כבר מקפץ ומתנדנד על רגליו הדקות.

בתים נוספים ברחוב היו בני שתי קומות או שלוש עם דירות גדולות, חדרים גדולים, מרפסות ותקרות גבוהות. אלה היו דירות שהיו מושכרות בדמי מפתח.


את הצריף של ד"ר מלמד כולם הכירו. אם לעזרה ראשונה, חום גבוה, מחלה

או עזרה למיילדת, מיד אצו רצו לקרוא לד"ר מלמד לזמנו לביקור בית והוא תמיד היה שם ביום ובלילה. אמנם קופת חולים כללית נוסדה ב - 1913 וכנראה שהיתה מרפאה גם בפתח תקוה אבל  אני זוכרת את ביקוריו בביתנו, אם זה לבדוק את סבא החולה, או לבדוק מה מצבי כאשר מחלות הילדות דאז, אדמת / שעלת / אבעבועות רוח / חזרת, הגיעו אלי אחת אחרי השניה.

תמיד היה מגיע לבוש בחליפה החומה וכתונת לבנה מגוהצת. אם היה מגיע בלילה היה בא בפיג'מה ועליה הז'קט של החליפה, הסטטוסקופ מונח על צווארו והתיק תמיד בידו.

התיק של דוקטור מלמד היה בעיניי תיק קסמים. כל מה שהיה צריך לו, כך זה נראה לי, היה בתיק. אם אלה כדורים בקופסאות קטנות, או מזרק וזריקות, או חומר חיטוי בעל ריח מוזר כזה שמורחים לפני הזרקת הזריקה,  היה סירופ קסמים שהיה נותן ממנו כף אחת בלבד וכבר היית מרגיש יותר טוב. מקלות לבדיקת הלוע, תחבושות ומשחות, ממש בית מרקחת. בעצם הוא היה מין קופת חולים מהלכת ובו בזמן מין פיה טובה כזו.

פעם הגיע לביתה של סבתא והיא בדיוק הניחה כוסות רוח על גבו של אחד השכנים שהגיע לבקש את עזרתה, סבתא  היתה מומחית בהנחת כוסות רוח, ד"ר מלמד עמד והתבונן בסקרנות ובהערכה. אף פעם לא מיהר, היה יושב עם סבתא ליד השולחן הגדול, שותה עמה כוס תה חם ישר מהסמובר ומקשיב להסברה כיצד היא מכינה סירופ נגד שיעול  מצנון שחור.

היה הבית של האחים  אשכנזי שבו כולם דיברו בספניולית ( ספניולית היא שפה רומאנית יהודית המדוברת על ידי צאצאי מגורשי ספרד וידועה כלאדינו )   הסבתא, הדודים, הבנים, הכלות, בית גדול ומשפחה ענפה שהיתה להם במרכז המושבה חנות קטנטנה ובה מכרו פיצוחים, פירות יבשים ותבלינים. בימי שישי היה תור ארוך של קונים ממתינים לקנות את הגרעינים השחורים והלבנים הכי הכי טעימים.

מול הבית של משפחת אשכנזי היתה מאפית רופא. שביל צר הוביל פנימה אל חצר שם ליד שני עצי תות גבוהים שכן ביתה של משפחת רופא .

מאפית רופא היתה מקום של קסם ריחני - ריח הלחם התופח, ריח הלחם היוצא מהתנור. כשאימא ואני הולכות לקנות לחם טרי טרי ישר מהתנור, בפנים קמח לבן עוטף הכול סביב, אני מתבוננת בסקרנות בתנועותיו הבטוחות של האופה האוחז במרדה מוציא ככרות לחם אפויות ומכניס ככרות שתפחו ומוכנות לאפייה.

ברחוב רמב"ם בקצהו השני, סמוך לרחוב שטמפפר היתה עוד מאפיה שהיתה מחלקת לחם לחנויות המכולת בעיר. מאפית רופא היה בה נופך משפחתי כזה בגלל ימי שישי בהם היו עקרות הבית הספרדיות מביאות את סיר החמין המשפחתי לתנור של המאפיה עד שבת בבוקר, בשבת בבוקר היו פשוט באים ולוקחים את הסיר, לכול עקרת בית היה הסימון המיוחד לסיר שלה. סבתא שלי בחרה להכין את החמין במטבחה הקטן, סיר גדול על פתיליה קטנה והבית היתה מתמלא בניחוח ריחות שבת.


ברחוב רמב"ם היתה חנות מכולת קטנה, החנות של יאיר ורוזה אשכנזי ( כן גם שם משפחתם היה אשכנזי ללא קירבה למשפחה השניה) - חנות מכולת כזו שהכול קונים בה במשקל. היו דגים כבושים, מעושנים, מרמלדה במשקל, נקניק במשקל,זיתים, סוכריות. היו שימורים, הרבה, שימורים היו חלק בלתי נפרד מהתזונה באותם ימים. שעועית צהובה, ירוקה, תירס, במיה, אפונה. גם קמח היה במשקל, ממתין בפינת המכולת בשק גדול. את הקמח בבית צריך היה תמיד לנפות כי היו בו חרקים, וזה היה תהליך שבשיגרה לנפות את הקמח בנפה עדינה לפני השימוש בו כדי להוציא את החרקים. המכולת של יאיר היתה קטנה ואפלולית, לא יכולת להסתובב ולקחת  מצרכים בעצמך, יאיר היה מביא, עולה על הסולם, יורד, שוקל… שלושה אנשים בחנות המכולת זה כבר צפוף. אבל חנות המכולת הספיקה .בדיוק לאנשים שהיו זקוקים לה.

המכולת היתה בקומה הראשונה של הבית בן שלוש הקומות, בית פינתי שנשק לשביל ללא מוצא שאחר כך הפך לרחוב שנקרא על שמו של אליעזר קשאני מעולי הגרדום שהיה לוחם מחתרת האצ"ל, נתפס על ידי הבריטים, נידון למוות והוצא להורג בתלייה ב- 16 באפריל 1947.

בקומה הראשונה והשניה גרו דיירים בדמי מפתח  ביניהם הוריו של אליעזר קשאני ובקומה השלישית בעלי הבית.  יאיר ורוזה גרו עם שני ילדיהם בדירה קטנה צמודה למכולת.

אני זוכרת איך היתה בעלת הבית קוראת ליאיר, משלשלת מהמרפסת סל עם חבל ואומרת לו מה היא רוצה לקנות. יאיר היה יוצא עם פנקס קטן ועיפרון ורושם את ההזמנה שלה. כשההזמנה היתה מוכנה היה קורא לה והיא היתה מושכת את הסל למעלה.

ליאיר היה פנקס בו היה רושם את הקניות של המשפחות וכשהיתה מגיעה המשכורת - היו משלמים את החוב.

יש לי זכרון נעים מאותו בית של שלוש קומות, ילדים בגילי אמנם לא גרו בו אך גר, שם זוג מבוגר מתורכיה, בעל ואישה שניהם גבוהים, רזים, עדינים ונעימים, הם הזמינו אצל אבא שהיה נגר עבודת נגרות לדירה שלהם ואבא התידד אתם וסיפר שיש לו בת קטנה, כשסיים להרכיב את הארון  בקשו שיביא אותי לביקור והם כרכרו סביבי בהתרגשות כאילו לא ראו ילדים מזמן בביתם וזה באמת היה כך והגישו לי עוגיות דביקות ומתוקות אבל הכי אהבתי את ממתק הרחת לוקום וכשיצאנו משם הם נתנו לי קופסא מלאה ברחת לוקום וסיפרו לאבא ולי שהם נוסעים בקרוב לתורכיה לבקר קרובי משפחה. הם לא הרבו בדיבורים פשוט כי לא דיברו היטב בעברית אבל אמרו לי שהם יביאו לי מתנה איתם כשיחזרו. לאחר זמן מה אבא סיפר לי שהם חזרו מתורכיה והביאו לי מתנה והמתנה היתה נפלאה - זוג נעלים רכות עשויות עור רך צבוע באדום, גם הסוליה מעור רך, והנעלים היו רקומות בחוט כסף בריקמה יפיפיה, לא שבעתי מלהתבונן בהם, אפילו לקחתי אותם למיטה בלילה כשהלכתי לישון. והם היו בדיוק במידה שלי, היה להם רק חיסרון אחד שהיו עדינות ונוצרו רק להליכה בבית על שטיח ולכן במשך הזמן כמה שרציתי לשמור עליהם הריקמה החלה להיפרם, הסוליה נשחקה והם איבדו את מראם הקסום אבל זיכרונם כמתנת אהבה בריח רחת לוקום  חי עימי עד היום.


והיתה הדסה אשת חיל בפינה השניה של הרחוב מול הבית בן שלוש הקומות, על שטח האדמה ליד ביתה היה פרדס קטן של עצי אשכוליות ותפוזים, היא היתה אלמנה וילדיה עברו לגור באמריקה. היתה מטפלת בפרדס, משקה, עודרת והפרי שהבשיל על העצים היה פרי טעים ועסיסי. הדסה היתה מעמיסה על מריצה את הפרי ומביאה ליאיר, לחנות המכולת, מסדרת בחוץ בארגז את הפרי, הקונים היו באים, שמים בשקית נייר, יאיר היה שוקל ושומר בקופסא את הכסף עבור הדסה.


שני מבקרים קבועים היו עוברים ברחוב - נתן מוכר הנפט ומרדכי מוכר הקרח.

לנפט היינו זקוקים כדי לחמם את הבית בתנור הנפט וגם כדי להבעיר אש בפתיליה ועששית הלילה.

נתן מוכר הנפט היה עובר ברחוב פעם בשבוע, עובר ברחוב עם עגלה וסוס ועל העגלה מיכל גדול של נפט עם ברז, כדי להודיע שהוא בסביבה היה מצלצל בפעמון. היינו יוצאים אליו עם ג'ריקן שהיה מיועד לכך וממתינים בתור עם שאר השכנים.  


בכול בוקר, לפני שבע, היינו שומעים שריקה. לפי עוצמת השריקה היינו יודעים מתי מרדכי מוכר הקרח יגיע לרחוב ויעצור ליד הבית שלנו. בתחילה היה מרדכי

מגיע עם סוס ועגלה ועל העגלה מונחים בלוקים ארוכים של קרח מכוסים בשקים. את הבלוקים היה מביא מבית הקרור וחותך את הבלוקים לשליש או רבע לפי בקשתה של עקרת הבית. ידיו היו תמיד עטופות בכפפות עבות ומבודדות מפני הקור. לאחר זמן קנה מרדכי מוכר הקרח טנדר ישן מטרטר והבלוקים בתוכו, זהינו אותו לא רק לפי השריקה אלא גם לפי קול טרטור המנוע של הטנדר. אם קרה שהקרח נמס ונשארנו בלי קרח לארגז הקרח, אבא היה רוכב על אופניו, נוסע אל בית הקרח וקונה שליש בלוק, עוטף במטלית, שם אותו על הסבל של האופניים וחוזר הביתה.


היה ברחוב רמב"ם סנדלר, הסנדלריה היתה מול המכולת של יאיר. את שמו אינני זוכרת. הוא גר עם משפחתו בבנין הדירות הגדול ממול, איש שקט ועדין, מוקף סביבו בנעלים שהובאו לתיקון, ריח של עור ומשחת נעלים, תמיד רכון על נעל זו או אחרת, תופר, דופק מסמרים, מתקן סוליה או עקב, מרפא את הנעלים והן יוצאות חדשות ומצוחצחות, אשתו היתה מגיעה מידי יום ומביאה לו את ארוחת הצהרים ונשארת לשבת שם על ידו במשך זמן מה.

המשפחות ברחוב רמב"ם היו מטורקיה או ספרד וכולם דיברו ספניולית. אצלנו בבית אבא ואימא דברו רק בעברית, אצל סבתא בבית דברו ביידיש ועברית, גם אבא וגם סבתא ידעו לשוחח בערבית אבל לא היתה להם הזדמנות לדבר בשפה זו, עם זאת כאשר הזדמן להם לנהל שיחה בערבית נראה היה שהם נהנים להתבטא בה.

רחוב רמב"ם  בפתח תקווה, בחלקו מוקף פרדסים שהגיעו עד שכונת עין גנים. בלילות אפשר היה לשמוע את יללות התנים שמתקרבים אל לול התרנגולות במטרה לצוד תרנגולת שמנמנה וזה אכן קרה פעמים רבות.


משפחת הורנשטיין היתה באותם שנים המשפחה האשכנזית היחידה ברחוב רמב"ם. היתה משפחת מאיה, בכר, בן שלום, קשאני, אשכנזי, מוטולה, קזרא, רופא...

פעם אחת כשהייתי בכיתה ב' הזמינה אותי חברה מהכיתה שגרה גם היא ברחוב רמב"ם, לבקר אצלם בבית, מרחק שני בתים מאיתנו.  המשפחה כולה קיבלה אותי בשמחה והגישו לי משקה ובננה בשלה מהעץ בחצר. לא הייתי רעבה ולא הרגשתי בנוח מכול תשומת הלב אבל אכלתי את הבננה, כשחזרתי הביתה היתה לי בחילה, הקאתי והרגשתי רע. סבתא אמרה מיד שעשו לי עין רעה, היא תפרה מין נרתיק קטן מבד ובתוכו הכניסה שן שום, מלח ועוד משהו שאינני יודעת מהו, את השקית הקטנה מאוד הצמידה בסיכת ביטחון לגופיה שלי כקמיע להגנה.


היו ברחוב רמב"ם גם צריפים שכבר לא גרו בהם, נטושים.   סימן ההיכר לצריף שלא גרו בו יותר, שננטש כבר מזמן היה גדר הרוסה, שביל מכוסה בעשבים, זגוגית חלון שבורה וצמחיה עבותה של ליפופית כחולה סגולה משולבת באספרגוס בר שכיסתה קירות וגג.

לאט לאט עם השנים כאשר פתח תקוה הפכה ממושבה לעיר, הפרדסים סביב נעלמו לאט לאט, הרחובות נסללו באספלט, ברחוב רמב"ם כבר לא היה יום כביסה בחצר, לולי התרנגולות נעלמו, קבלנים החלו לחזר אחרי התושבים הקשישים במטרה לשכנעם למכור את האדמה שברשותם לבנית בתים משותפים.

...לפעמים כאני רואה את הליפופית, או אחד מקרובי המשפחה שלה גם אם זה רק בצילום אני חוזרת בזמן אל מראה הצריפים העטופים בירוק ומשובצים בכחול סגול.

סיפרתי כאן רק על חלק קטן מרחוב רמב"ם, החלק בו גדלתי, הטריטוריה הקטנה של אותם ימי ילדותי שחיה ונשמה סביבי. המשך רחוב רמב"ם היה כבר חלק אחר לא מוכר, זכור במעומעם אך ללא מראות, צבעים, ריחות וטעמים.

 

את הבית של סבתא והבית בו גדלתי עם אבא ואימא ברחוב רמב"ם, את הזיכרונות האלה אביא בנפרד.


0 תגובות
את הסיפור הזה כתבתי עבור נכדי לפני מספר שנים.
29/12/2018 12:55
lev emuna

מִיהוּ הַדְּרָקוֹן  הַכַּחוֹל?
תּוֹשְׁבֵי הָעֵמֶק מְצֻפִּים, מַמְתִּינִים לשובו.
אוּלַי תִּתְּגָשֵׁם הָאַגָּדָה הָעַתִּיקָה והדרקון
הכחול יָשׁוּב וְיֵירָאֵה בֵּשְׁמֵיי הָעֵמֶק?
הֵיכָן הוּא?
הַאִם יָשׁוּב?



 הַדְּרָקוֹן הַכָּחֹל

עַל הַר גָּבוֹהַּ חַי לוֹ דְּרָקוֹן. הוּא חַי שָׁנִים רַבּוֹת מְאֹד, מֵאוֹת שָׁנִים, הוּא לֹא זָכַר כְּבָר כַּמָּה מֵאוֹת, שָׁכַח. שָׁכַח כְּבָר אֵיךְ עָפִים אוֹ יוֹרְקִים אֵשׁ, שָׁכַח מַמָּשׁ הַכֹּל. בַּמְּעָרָה בה גר הָיָה אֲגַם מַיִם צְלוּלִים וְהַדְּרָקוֹן נָהַג לִשְׂחוֹת וְלִצְלֹול בָּאֲגַם, צוֹלֵל, עוֹלָה מעָלה, מְנַפְנֵף בִּכְנָפָיו, מתיז מַיִם סָבִיב וְאַחַר כָּךְ יוֹצֵא מפתחַ הַמְּעָרָה, מְנַעֵר אֶת טִיפּוֹת הַמַּיִם מִגּוּפוֹ, מִזְּנָבוֹ, מִכְּנָפָיו וּמִתְחָמם בַּשֶּׁמֶשׁ.
צבְעוֹ שֶׁל הַדְּרָקוֹן הָיָה כָּחֹל, הַקַּשְׂקַשִּׂים שֶׁעַל גּוּפוֹ וּזְנָבוֹ הָיוּ בַּצֶּבַע תכלת עם נצנוצי זהב, הטפרים וּכְנָפָיו הָיוּ כְּסוּפִים. הוּא הָיָה דְּרָקוֹן מְאֹד מַרְשִׁים. לִפְני מֵאוֹת שָׁנִים הָיוּ בְּנֵי הָאָדָם יוֹצְאִים מִבָּתֵּיהֶם לִרְאוֹת אוֹתוֹ במעופו, הֵם הִתְפַּעֲלוּ ממראהו הַיָּפֶה וּמֵהַמָּעוֹף שֶׁלּוֹ וְלֹא פָּחֲדוּ ממנוּ כלַל, הֵם גַּם אָמְרוּ שֶׁכַּאֲשֶׁר הוּא מַגִּיעַ וְעָף מֵעַל בָּתֵּיהֶם הוּא מֵבִיא לָהֶם בְּרָכָה. הַדְּרָקוֹן לֹא יֵדַע אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הוּא גַּם שָׁכַח אֶת הַמָּעוֹף. בִּגְלַל הַשְּׁחִיָּיה בָּאֲגַם וּבִגְלַל שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ זִיכְרוֹנוֹת הוּא חָשַׁב שֶׁהוּא דְּרָקוֹן מַיִם.
לַפְּעָמִים, כְּשֶׁהִתְהָלֵך עַל פִּסְגַּת הָהָר וְהִתְחָמֵם בַּשֶּׁמֶשׁ, הִתְקָרֵב אֶל הַצּוּקִים, הִבִּיט סָבִיב וְחָשַב: מְעַנְייֵן אֵיךְ מַרְגִּישִׁים דְּרָקוֹנִים שֶׁעָפִים, הוּא הֵצִיץ מַטֶּה וְחָשׁ פִּתְאוֹם פָּחַד, אֲנִי עָלוּל לִפֹּול וּלְהִתְרַסֵּק וְזֶה יִהְיֶה הַסּוֹף שֶׁלִּי.
הוּא הִסְתּוֹבֵב בַּזְּהִירוֹת וְחָזַר אֶל הַמְּעָרָה הַבְּטוּחָה. אֲנִי מַעֲדִיף לִשְׂחוֹת בַּאֲגַם הַנִּפְלָא וְלֹא לַנָּסוֹת לָעוּף, זֶה מְסֻכָּן מִדַּי בִּשְׁבִילִי.
בֹּקֶר אַחֵד, כְּמוֹ בְּכָל בֹּקֶר אַחֵר יֵצֵא הַדְּרָקוֹן הַכָּחֹל מֵהַמְּעָרָה, הִבִּיט סְבִיבוֹ, הַבֹּקֶר הָיָה בָּהִיר וְיָפֶה, הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה וְחִימֵמַה  אוֹתוֹ, רוּחַ קַלָּה נָשְבַה וְעֲנָנִים לַבַנִים שָׁטוּ בָּשָׁמַיִים. מִדְרוֹנוֹת הָהָר הָיוּ יְרֻקִּים וְשָׁלַל פְּרָחִים בְּכָל מִינֵי צְבָעִים נִקְּדוּ וְקִשְּׁטוּ אֶת הַשָּׁטִיחַ הַיָּרֹק.  בֵּין הַסְּלָעִים זָרְמוּ מַפָּלִים שֶׁל מַיִם שֶׁהָפְכוּ לַנְּחַלִים. אֲנַמְנֵם קְצָת בַּשֶּׁמֶשׁ הָחַמִימָה, אֹכַל כַּמָּה שֹׁרָשִׁים טְעִימִים וְאַחַר כָּךְ אֶכָּנֵס לַמְּעָרָה לִשְׁחִיָיה, אִם עֲדַיִן אָחוּשׁ רָעָב, אֹוכַל כַּמָּה דָּגִים קְטַנִּים מִדְּגֵי הָאֲגַם, אֵיזֶה יוֹם נִפְלָא.
כְּשֶׁחָזַר פְּנִימָה אֶל הַמְּעָרָה לְאַחֵר שָׁעוֹת, צִפְּתָה לוֹ הַפְתָּעָה, מִישֶׁהוּ נִמְצָא בִּמְעָרָה וְלֹא סְתָם נִמְצָא אֶלָּא גַּם שׂוֹחֶה בַּאֲגַם הַפְּרָטִי שֶׁלּוֹ. הוּא שָׁמַע אֶת קוֹל שִׁכְשׁוּךְ וְפִּכְּפּוּך הַמַּיִם וְהֵבִין שֶׁמִּישֶׁהוּ מְאֹד נֶהֱנֶה שָׁם.  הֲדְרָקוֹן חָשַׁב לְעַצְמוֹ שֶׁאִם הָיָה יוֹדֵעַ לִנְשֹׁף אֵשׁ הוּא הָיָה מַמָּשׁ מַפְחִיד אֶת הָאֹורח הַלֹּא רָצוּי וּמַבְרִיחַ אוֹתוֹ מִשָּׁם, אֲבָל כְּפִי שֶׁסִּפַּרְנוּ לָכֶם הוּא שָׁכַח אֵיךְ נוֹשְׁפִים אֵשׁ וּבכְּלָל חָשַׁב שֶׁהוּא כַּנִּרְאֶה דְּרָקוֹן מים, הוּא נִפְנֵף בִּכְנָפָיו וְקָרָא בְּקוֹל: מִי הוּא זֶה שֶׁמֵּעֵז לְהִיכָּנֵס לַמְּעָרָה שֶׁלִּי וְשוֹחֶה בַּאֲגַם הַפְּרָטִי שֶׁלִּי? 
וְאָז... רָאָה אֶת  הָאוֹרֵחַ  שׂוֹחֶה אֵלָיו בַּנַּחַת, לְלֹא פַּחַד, עוֹלֶה מִתּוֹךְ הָאֲגַם וּמְחַיֵּיךְ אֵלָיו חִיּוּךְ שָׂמֵחַ בְּיוֹתֵר. הָאוֹרֵחַ הָיָה אִישׁ נָמוּךְ וְרָזֶה עִם שַׁעַר לָבָן וְזָקן קָטָן לָבָן גַּם הוּא, הָאוֹרֵחַ נִגַּשׁ אֶל חֲבִילָה קְטַנָּה שֶׁהָיְתָה מֻנַּחַת עַל שֶׁפַּת הָאֲגַם, הוֹצִיא פִּסַּת בַּד גְּדוֹלָה, נִגֵּב אֶת גּוּפוֹ וְאָז החוָוה קִידָּה לִפְנֵי הַדְּרָקוֹן וְאָמַר: דְּרָקוֹן נִכְבָּד, סָלַח לִי עַל שֶׁפָּלַשְׁתִּי אֶל הַמְּעָרָה שֶׁלְּךָ וְאֶל הָאֲגַם שֶׁלְּךָ לְלֹא רְשׁוּתְךָ, כְּלָל לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה גָּר כָּאן וְהָאֱמֶת הִיא שֶׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ אוֹתְךָ כְּבָר זְמַן רָב מְאֹד, טִיפַּסְתִּי אֶל רֹאשׁ הָהָר וְעַּייפְתִּי, הרשה לִי לָנוּחַ מְעַט כָּאן. הַדְּרָקוֹן הָיָה קְצָת נָבוֹךְ, הוּא הָיָה בָּטוּחַ שֶׁהָאִישׁ יִבְרַח מִשָּׁם מִיָּד אֲבָל הָאִישׁ דִּבֵּר אֵלָיו בַּנִּימוּס וּלְלֹא כָּל פַּחַד. וְהוּא עָנָה: כֵּן, כֵן, אֶתה יָּכוֹל לָנוּחַ כָּאן.
הָאִישׁ הוֹדָה לַדְּרָקוֹן, לָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְנָעַל אֶת סַנְדָּלָיו, פָּרַשׂ מַחְצֶלֶת, שָׁכַב עַל הַמַּחְצֶלֶת כְּשֶׁהַחֲבִילָה הַקְּטַנָּה מִתַּחַת לְרֹאשׁוֹ וּמִיָּד נִרְדַּם. 
בֵּינְתַיִים נִכְנָס הַדְּרָקוֹן לָאֲגַם וְשָׂחָה בַּשֶּׁקֶט בַּשֶּׁקֶט כְּדֵי לֹא לְהָעִיר אֶת הָאֹורֵחַ הַבִּלְתִּי צָפוּי. הוּא חָשַׁב שֶׁהָאִישׁ שֶׁטִּיפֵּס עַד רֹאשׁ הָהָר בְּחִיפּוּשׁ אַחֲרָיו נִרְדַּם כִּי הָיָה עָיֵיף אָז הוּא בַּווַּדַּאי גַּם רָעֵב וְלָכֵן שָׁלָּהּ מִתּוֹךְ מֵי הָאֲגַם שְׁלוֹשָׁה דָּגִים יָפִים וְהִנִּיחַ לִפְנֵי הָאִישׁ.
רָבַץ הַדְּרָקוֹן בְּפִּנַּת הַמְּעָרָה וְהִמְתִּין שֶׁהָאוֹרֵחַ יִתְעוֹרֵר. הִמְתִּין וְהִמְתִּין וְנִרְדַּם גַּם הוּא, הוּא הִתְעוֹרֵר לְמַשְׁמָע קְרִיאוֹת הַשִּׂמְחָה שֶׁל הָאִישׁ: אֵיזֶה יֹפִי!  תּוֹדָה לָךְ עַל נְדִיבוּתְךָ, אָכֵן אֲנִי מְאֹד רָעֵב, אֵצֵא הַחוּצָה וְאָבְעִיר אֵשׁ לִצְלוֹת אֶת הַדָּגִים. יָצָא הָאִישׁ וּבְיָדוֹ הַדָּגִים וְהַדְּרָקוֹן אַחֲרָיו מִתְבּוֹנֵן בַּסַּקְרָנוּת בְּמַעֲשֵׂי הָאִישׁ. הָאִישׁ אָסַף זְרָדִים, קַשׁ, מַקְלוֹת וְעָלִים יְבֵשִׁים, עָרַם אוֹתָם,  לֵעָרֵימַה הִתְבּוֹנֵן בִּדְרָקוֹן, חִיֵּיךְ וְאָמַר: יֵשׁ סִיכּוּי לְאֵיזֶה לְהָבָה קְטַנָּה שֶׁתַּצִּית אֶת הַמְּדוּרָה? הַדְּרָקוֹן הָיָה מַמָּשׁ נָבוֹךְ: אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ להבעיר אֵשׁ. הָאִישׁ לֹא הִתְפַּלֵּא וְלֹא הִתְרַגֵּשׁ לְמִשְמָע הַדְּבָרִים, טוֹב אָבְעִיר אֵשׁ בְּעַצְמִי. הוּא קָם וְהִסְתּוֹבֵב לוֹ בַּשֶּׁטַח לְיַד הַמְּעָרָה וְנִרְאָה היה שהוא מְחַפֵּשׂ מַשֶּׁהוּ, לְבַסּוֹף הֵרִים שְׁתֵּי אֲבָנִים וְהֵבִיא אוֹתָן אֶל עָרֵימַת הֶעֱלִים, לָקַח אֶבֶן בְּכָל כַּף יָד וְהֵחֵל להקיש בָּהֶן, אַחַת בַּשְּׁנִיָּה, לְאַחֵר מִסְפָּר רְגָעִים רָאָה הַדְּרָקוֹן לְתַדְהֵמָתוֹ אֶך נִיתָזִים נִיצוֹצוֹת אֵשׁ מֵהָאֲבָנִים אֶל הַקַּשׁ וְהָעַרֵימָה מַתְחִילָה לְהַעֲלוֹת עָשָׁן וְאַחַר כָּךְ לֶהָבוֹת אֵשׁ מַתְחִילוֹת לְהִסְתַּחְרֵר סְבִיב. הָאִישׁ הוֹסִיף עוֹד עֲנָפִים יְבֵשִׁים וְעַכְשָׁיו הָיְתָה שָׁם מְדוּרָה קְטַנָּה וּנְעִימָה. הָאִישׁ שָׁזַר אֶת שְׁלֹשֶׁת הַדָּגִים עַל עָנָף וְהֵחֵל וְגִלְגֵּל אוֹתָם מִצַּד לְצָד וּמִין נִיחוֹחַ נָעִים הִתְפַּשֵּׁט בַּאֲוִויר. זוֹ תִּהְיֶה סְעוּדָה נֶהֱדֶרֶת אָמַר הָאִישׁ וְחִייֵּךְ בַּהֲנָאָה, אַחֲרֵי הָאֲרוּחָה נֵשֵׁב וּנְפַטְפֵּט קְצָת. הַדְּרָקוֹן הָיָה כָּל כָּךְ מֻפְתָּע מִכָּל הֲהִתְּרָחַשׁוּת הָאַחֲרוֹנָה שֶׁרַק הִנְהֵן בְּרֹאשׁוֹ לֵהֵן. הָאִישׁ יֵשֵׁב וְאָכַל אֶת הַדָּגִים בֵּאִטִּיּוּת וּבֵּהֲנָאָה, כְּשֶׁסִּיֵּים לֶאֱכֹל כִּבָּה אֶת הַמְּדוּרָה, כִּסָּה אוֹתָהּ בְּחוֹל, אַחַר כָּךְ  לָקַח מָקֵל מֵהַמְּדוּרָה וְחָפַר אִתּוֹ בּוֹר, הִכְנִיס אֶת עֲצְמוֹת  הָדָגִּים  לָבּוֹר  כִּסָּה אֶת הַבּוֹר בֵּאֲדָמָה וְהִדֵּק הֵיטֵב. הוּא נִגַּשׁ אֶל מַפָּל הַמַּיִם הַקָּטָן שֶׁהָיָה בְּסָמוּךְ שָׁטַף אֶת פִּיו וְיָדָיו, חָזַר וְיָשָב  לֵיָד הַדְּרָקוֹן, פָּתַח וְאָמַר: שְׁמִי קָנְטוּטִי פָּאנְג'וּ וַאֲנִי חוֹקֵר דרָקוֹנִים שָׁנִים רַבּוֹת מְאֹד. דְּרָקוֹנִים מִכָּל הַמִּינִים וְהַסּוּגִים, דְּרָקוֹנִים מִכָּל רַחֲבֵי הָעוֹלָם, וְלָמָּה בָּאֶתִּי לַכָּאן? אֲסַפֵּר לֵךְ עַל כָּךְ. הוּא הוֹצִיא סֵפֶר עָבֶה וְיָשָׁן מְאֹד שֶׁהַכְּרִיכָה שֶׁלּוֹ הֲיְתָה בְּלוּיָה וְהִנִּיחַ אוֹתוֹ לְצִדּוֹ. הַסֵּפֶר הַזֶּה עַתִּיק מְאֹד וּבָּעַל עֵרֶךְ רָב וְהוּא מְלַווֶּה אוֹתִי לְאוֹרֵךְ כָּל הַדֶּרֶךְ. קִבָּלְתִּי אוֹתוֹ מִמּוֹרִי וְהוּא קִבֵּל אוֹתוֹ מֵהַמּוֹרֶה שֶׁלּוֹ. קנטוטי פאנג'ו  פָּתַח אֶת הַסֵּפֶר, דפדף בּוֹ לְאַט וּבַזְּהִירוֹת כִּי הַדַּפִּים היוּ בִּמְקוֹמוֹת מְסֻויָּמִים קְרוּעִים אוֹ שֶׁהָיוּ בָּהֶם חֹורִים, וְאָז הֶרְאָה לִדְרָקוֹן דַּף שֶׁהָיוּ בּוֹ גַּם מָפָּה וְגַם צִיּוּר. הַדְּרָקוֹן הַכָּחֹל נִרְאֶה בְּדִיּוּק כְּמוֹ הַדְּרָקוֹן שֶׁבְּצִיּוּר. אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהַדְּרָקוֹן הַזֶּה הוּא אַתָּה אָמַר פאנג'ו,  אַקְרִיא לֵךְ מָה כָּתוּב כָּאן בַּסֵּפֶר.
בָּעֵמֶק הַזֶּה, בַּמָּקוֹם הֲמֵצוּיַן כָּאן עַל הַמַּפָּה, היו שִׁשָׁה כְּפָרִים וֵעָל הַהַר הַגָבוֹהַ בֵּיוֹתֵר חָיוּ שִׁשָׁה דְרָקוֹנִים  שֵׁשָמְרוּ עַל שֵׁשֵׁת הַכְּפָרִים.  כָּל דְּרָקוֹן הָיָה בֵּצֶבַע אַחֵר וְאֵלֶּה הָיוּ הַצְּבָעִים: אָדֹם כָּחֹל צָהֹב יָרֹק זָהָב וְכֶּסֶף. לְפָנַי מֵאוֹת שָׁנִים הָהָר הַזֶּה הַמֵצוּיָן כָּאן בַּמַּפָּה, הָיָה הַר גָּעַשׁ, כָּיוֹם הוּא הַר גָּעַשׁ כָּבוּי, בְּאוֹתָם יָמִים הוּא הִתְפָּרֵץ, הַלָּבָּה זָרְמָה וְקָבְרָה אֶת הָעֵמֶק כֻּלּוֹ גַּם אֶת הַדְּרָקוֹנִים. אַחֲרֵי עֶשְׂרוֹת שָׁנִים בְּנֵי הָאָדָם שָׁבוּ אֶל הָעֵמֶק וּ בָּנֹוּ בּוֹ שׁוּב אֶת בָּתֵּיהֶם. עִם הַזְּמַן הֵחֵלּוּ אֲנָשִׁים וִילָדִים לֵסָּפֵּר כִּי חָלְמוּ עַל דְּרָקוֹן כָּחֹל שֶׁעָף מֵעַל הָעֵמֶק. הַשְּׁמוּעָה הָזוּ וְהַסִּפּוּרִים עַל הַחֲלוֹמוֹת הָאֵלֶּה הִגִּיעוּ אֵלִי וַאֲנִי כְּחוֹקֵר דְּרָקוֹנִים וָתִיק הֶחְלַטְתִּי לָבוֹא לַכָּאן וְלַחֲקֹור אֶת הַנּוֹשֵׂא מִקָּרוֹב. יָדַעְתִּי שֶׁכְּדֵי לְקַבֵּל תְּשׁוּבוֹת עֲלַי לְטַפֵּס אֶל רֹאשׁ הָהָר וְהִנֵּה לְהַפְתָּעָתִי הַרְבֵּה מָצָאתִי אוֹתְךָ כָּאן. נִרְאָה שֶׁאַתָּה הַדְּרָקוֹן הַשִּׁשִּׁי שֶׁבְּחַבּוּרָה, אַתָּה הוּא זֶה שֶׁנִּיצַּלְתְּ לְפָנַי מֵאוֹת שָׁנִים.     מָה שֶׁכָּתוּב כָּאן בַּסֵּפֶר שֶׁלְּךָ נִרְאָה לִי כְּסִפּוּר לְגַמְרֵי דִּמְיוֹנִי שֶׁהומְצָא עַל יְדֵי בְּנֵי אָדָם, אָמַר הַדְּרָקוֹן, נָכוֹן שֶׁאֲנִי דְּרָקוֹן בַּצֶּבַע כְּחֹל אֲבָל אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ לְעוֹף, אֵינֶנִּי מְסֻגָּל לִנְשֹׁף אֵשׁ וְזֶה בַּכְּלָל לֹא מַפְרִיעַ לִי וּבִכְלָל אֵינֶנִּי זוֹכֵר שֶׁהָיוּ לִי עוֹד אַחִים. מֵאָז וּמַתְמִיד הָיִיתִי כָּאן בַּמְּעָרָה הָזוּ. חוּץ מִזֶּה אַחֲרֵי כַּמָּה שָׁעוֹת כָּאן בְּחוּץ אֲנִי רוֹצֶה לְהִיכָּנֵס וְלִשְׂחוֹת בַּאֲגַם הַפְּרָטִי שֶׁלִּי, אַתָּה הָאוֹרֵחַ שֶׁלִּי וְאַתָּה כְּמוּבָן מֻזְמָן גַּם כֵּן. הָיִיתִי רוֹצֶה לָלוּן הַלַּיְלָה בַּמְּעָרָה שֶׁלְּךָ, אמר הָאוֹרֵח קָנְטוּטִי, הַאִם זֶה אֶפְשָׁרִי? כֵּן, כֵּן, בְּהֶחְלֵט, אָמַר הַדְּרָקוֹן הַכָּחֹל.
בַּשֶּׁקֶט שֶׁל הַלַּיְלָה, כָּל אֶחָד מְכֻרְבָּל בְּפִנָּתוֹ, קנטוטי פאנג'ו עַל הַמַּחְצֶלֶת שֶׁלּוֹ וְהַדְּרָקוֹן בְּפִינָּה אַחֶרֶת, נִשְׁמָעָה  שְׁאֵלָה שֵׁהוּפְנֵתַּה אֶל קנטוטי בְּקוֹל חֲרִישִׁי: מָה הָיָה הַשֵּׁם שֶׁלִּי אָז לְפָנַי מֵאוֹת שָׁנִים?  בַּשֶּׁקֶט שֶׁל הַלַּיְלָה נִשְׁמָעָה הַתְּשׁוּבָה: שִמְךָ הָיָה סָנִיַאן. וּמָה שְמוֹת אֲחַיי? מַמְשִׁיךְ וְשׁוֹאֵל הַקּוֹל: מָחָר, עוֹנֶה      קָנְטוּטִי בַּקּוֹל מנומנם, מָחָר אֶתֵּן לֵךְ אֶת כָּל הַתְּשׁוּבוֹת.

בָּלַיְלָה יָשַן הָדְרָקוֹן שֵׁינַה חֲסְרַת מֵנוּחַה וְחָלַם חֲלוֹמוֹת עֲל אֵש וְעָשַׁן וְרֵעִידָת אֲדָמָה, בָּחַלוֹם הוּא מָמַש חָש אֶת הָחוֹם וְאֶת הָאָדַמָה שֵנָעַה תָּחְתָּיו. חָּלוֹם אֵחָד זָכַּר, זָכַּר יותר מחלומות אחרים, אֶת הֲתְּחּוּשָה כֵּאִילוּ זֶה קָרַה בֵּרֵגָעִים אֵלֵה, הָדְרָקוֹן חָלַם שֵׁהוּא עָף גָבֹוה מֵעַל הָר גָעַש שֵׁפוֹלֵט לֵהַבוֹת וְעָשַן וְאַז הוּא צוֹנֵחַ וְנוֹפֵל פְּנִימָה. הוּא הִתְעוֹרֵר בֵּבֵּהָלַה, הָיָה חֲשׁוּך עֲדָיִין אֲך בָּחוּץ כְּבָר הִתְחִיל לֵהָאִיר הָשָׁחָר. הָדְרָקוֹן זָחַל בֵּשֵקֵט אֵל הֲאָגַם כֵּדֵי לֹא לֵהָעִיר אֶת הֲאוֹרֵח שֶלוֹ, צָלַל פְּנִימָה, עָלַה מָעלַה וְשָחָה מִקָצֵה אֵחָד שֶל הָאַגַם לָקַצֵה הֲשֵנִי אֲך כֹּל אוֹתוֹ זְמָן הָזִיכָּרוֹן שֶל הֲחָלוֹם לֹא עָזַב אוֹתוֹ. הוּא הֵחְלִיק הָחוּצָה, יָצַא מֵהָמֵעַרַה וְנִיעֵר מֵעָלָיו אֶת טִיפּוֹת הֲמָיִם. נִיחוֹח קָל שֶל עָשַן, רֵיח עָלִים בּוֹעָרִים מָּשַך אוֹתוֹ אֶל עֵבֵר הָצוּקִים וְשָם לֵהֲפְתָעַתוֹ רָאַה אֶת קָנְטוּטִי יוֹשֵׁב לֵיָד מֵדוּרָה קְּטָנַה וֵשוֹתֵה מָשְקֵה חָם מֵסֵפֶל עֶץ. אֲנִי רוֹאֵה שֵאָתָּה כְּבָר עֵר, אֲמַר קָנְטוִּטי בֵּשִׁמְחָה, בּוֹא הִצְטַרֵף אֵלָי.
הָדְרָקוֹן רָבַץ לֵיָד הֲמֵדוָּרה וְלֹא אָמָר דָבַר. סָנִיַאן, אֲמַר קָנְטוִּטי, עָבַר עֲלֵיך לָיְלָה לֹא קָל. הֲדְרָקוֹן רַק הִנְהֵן בֵּרֹאשוֹ. הִבְטָחְתִּי לֵך אֵתְּמוֹל שֵׁאָסַפֵּר לֵך מָה הֵם שְׁמוֹת אֲחֵיךֳ, הָדְרָקוֹן הִמְשִיך בֵּשְתִּיקָתוֹ וְרַק הִינְהֵן בֵּרֹאשוֹ.
קָנְטוּטִי לָקַח אֶת הֲסֶפֵר שֵהָיָה מוּנָח לֵצִידוֹ וְפָּתַח אֶת הֲסֵפֶר בֵּאָחָד הָעָמוּדִים, הִנֵה כָּאן מֵצוּיָיר הָדְרָקוֹן הֲאָדוֹם וְשְמוֹ לָמְטוֹר, הֲצִיוּר הֲשֵנִי הוּא שֶל הָדְרָקוֹן הֲצָהוֹב אִינוֹג , הֲצִיוּר הֲשְלִישִי הוּא שֶל הָדְרָקוֹן הָיָרוֹק שֵׁשְמוֹ גֵלִיָאן, בָּצִיוּר הֲרֵבִיעִי הֲדְרָקוֹן הֲזָהוֹב אֲיְיטָן, כָּאן בֲּצִיוּר הֲחָמִישִי הֲדְרָקוֹן הָכָּסוּף שֵׁשְמוֹ סָלְטוֹר וְאָחַרוֹן הוּא הֲצִיוּר שֶל הֲדְרָקוֹן הֲשִישִי שֵׁהֵרְאֵתִּי לֵךֳ אֵתְמוֹל, זֵהוּ הָדְרָקוֹן הֲכָּחוֹל סָנִיַאן. בֵּיָחָד כּוּלְכֵם הֵגָנְתֵם עָל כְּפָרֵי הֲעֶמֵק, זֶה הָיָה תָּפְקִידְכֵם. הַר הָגָעַשּ שֵהִתְפָּרֵץ הָרַס אֶת כֹּל הֲעֵמֵק וֵאֲחֵיךֲ הָדְרָקוֹנֹים נִקְבֵּרוּ תַּחַת הָלָבָּה. אֲתָה חָזַרְתַ מֵמַעוֹף וְרָאִית מֵרָחוֹק אֶת הַר הַגָעָש הָמִתְפָּרֵץ, לָמְרוֹת הָסָכָּנַה הִתְקָרַבְתַּ חֲשָׁבְתָּ שֵׁאולי תּוּכָל לֵהָצִיל מִישֵׁהוֹ אֲך הָחוֹם וְהָלֵהָבוֹת גָרְמוּ לֵךֳ לֵאָבֵּד אֶת הָיֶכוֹלֵת לָעוּף צָנַחְתַ מָטַה אֵל הֲלֵהָבוֹת, בֵּשֵאֵרִית כּוֹחוֹתֵּיךֲ נֵאֶחָזְת בֵּסֵלַע וְגָלַשְתַ עִמוֹ עַד פֵּתָח הָמֵעָרַה הָזוֹ שֵכָּאן, זָחַלְתַ פְּנִימָה וְאִיבָּדֵתַ אֶת הֲכָּרַתְךֳ, כֵּשֵהִתְעוֹרָרְתַ לֹא זָכַרְתַ מִי אֲתָה, הֲכֹּל נִשְכָּח.
הָיְתָה שְׁתִיקָה אֲרוּכָּה.
אָז אָמַר סָנְיָאן: בָּלַיְלַה חֲלַמְתִּי עָל הַר הַגָעָש, חֲלַמְתִּי שֵׁאָנִי עָף וְצוֹלֵל פְּנִימָה לֵתּוֹך הַהַר. זֶה הָיָה חֲלוֹם מָפְחִיד בֵּיוֹתֵר, חֲשְתִּי שֵׁהוּא מָמָש אֲמִיתִי. כֵּן, אָמַר קָנְטוֹטִי, כֹּל הַזִיכְרוֹנוֹת שֵלְךֲ וֵשֶל אֳחֵייךֲ מֵאוֹתוֹ יוֹם חַיִים בֵּךֳ.
הָיְתָה שוּב שְתִיקָה אֲרוּכָּה.
הָאִם אוֹכל לִנְשוֹף אֵש וְגָם לָעוּף? הָאִם אוּכָל לִהִיוֹת הָשוֹמֵר שֵׁל הֲעֵמֵק? שָׁאַל  סָנִיִאן. 
תְּשוּבַתוֹ שֶל קָנְטוִּטי הָיְתָה מִילָה אָחַת: כֵּן. הוא הִצְבִּיעַ עַל עֲרֵימָה שֶׁל שִׁבְרֵי סְלָעִים שֵׁהָיְתָּה מוּנָחַת לֵיָדוֹ, שִׁבְרֵי סְלָעִים בֵּגוֹדֵל אֵגְרוֹף. אֵלֵה הֵם אֲבְנֵי חֲלַמִישׁ, אָמַר, בֵּאָבַנִים אֵלֵה הִשְתָמַשְתִי כֵּדֵי לֵהַפִיק נִיצוֹץ וּלֵהָדְלִיק אֵש לַמֵדוָּרה. בֵּעֵזְרָת אֲבְנֵי הֲחַלָמִיש אֲתַה תָּצִית אֶת הַאֵש הַפְּנִימִית שֵׁלְךֳ, הַאֵשׁ שֵׁכָּבְתָה. אֲחַרֵי שָׁתְצלִיח לֵהָדְלִיק אוֹתָה הִיא תִּישַׁאֵר שָׁם תָּמִיד, יוֹתֵר לֹא תִּכְבֵּה אַף פָּעָם. אֵיך תָעַשֵה זֹאת? פָּשׁוּט מֵאוֹד, אֲתַה מַתְחִיל לִלְעוֹס וְלֵרַסֵק בֵּשִינֵייך אֶת הֲאָבַנִים עַד שֵׁנִיצוֹץ אֵחַד יָחְלִיק פְּנִימָה וְיָצִית אֶת הַאֵשׁ הַפְּנִימִית. סָנִיַאן הֵחֵל לוֹקֵח פִּיסָת סֶלַע וְעוֹד אֲחַת, מָכְנִיס אוֹתַּן לֵפִּיו, לוֹעֵס, מֵרַסֵק אֶת אֲבְנֵי הֲחָלַמִיש. קוֹלוֹת רָמִים שֶל לֵעִיסָה וּגְרִיסָה נִשְמֵעוּ וְאַחַר כָּך קוֹלוֹת מּוּזָרִים שֶל נֵשִיפָה וְעָשַן כָּחוֹל הֵחֵל לַצֵאת מִנֵחִירָיו. כֵּן, כֵּן, אֲמַר קָנְטוּטִי, זֶה עוֹבֵד, תָמְשִיך.
הָדְרַקוֹן הִמְשִיך לֵהַכְנִיס לֵפִּיו אֲבְנֵי חָלַמִיש, לוֹעֵס וּמֵרַסֵק אוֹתַם בֵּמֶרֶץ רָב, בֵּין לֵעִיסָה לֵנֵשִיפָת עָשׁן אֲמַר: אֲנִי מַתְחִיל לֵהַרְגִיש חוֹם בֵּתוֹך הַחָזֵה. קָנְטוּטִי הוֹשִיט אֶת יָדוֹ וֵהֵנִיח אתֶ כָּף הָיָד עֲל חֲזֵהוּ שֶל הָדְרָקוֹן, בֵּית הָחָזֵה שֶל הָדְרָקוֹן לָהָט מֵחוֹם. נִרְאֵה לִי שֵׁאָתַה מוּכָן, הוֹדִיעַ קָנְטוטי, מוּכָן לֵמָה? שָׁאַל סָנִיָאן, לִנְשׁוֹף אֵש כַּמוּבָן, הֵשִיב קָנְטוּטִי. אֵיך אֵעֵשֵה זֹאת? הִמְשִיך סָנִיָאן לִשְאוֹל כֵּשֵעֵיְנַייו דוֹמְעוֹת מֵרוֹב הָעָשַן שֵׁנִיפְלָט מִנֵחִירָיו, נֵשוֹם נֵשִימָה עֲמוּקָה וְתִנְשוֹף חָזָק, זֶה הכל, הִדְרִיך אוֹתוֹ קָנְטוּטִי. סָנִיָאן נִיסָה, וְנִיסָה, וְנִיסָה שׁוּב וְרַק עָשָׁן יָצָא מֵפִּיו, לֵבַסוֹף לָקַח פּנִימָה שֵׁאִיפָה עֲמוּקָה נִיפֵּח אֶת מְלוֹא הֲחָזֵה וְנָשָף וְאָז סוֹף סוֹף פָּרְצָה מִתוֹך גְרוֹנוֹ לֵהָבַת אֵש. קָנְטוטי קָפָץ מִמְקוֹמוֹ, מָחָה כָּפַּיִים בֵּשִׁמְחָה, צָחַק בֵּקוֹל וְקָרָא: הִצְלָחְתַ! הִצְלָחְתַ!
אֲחַרֵי עוֹד כָּמָה נִסְיוֹנוֹת נוֹסָפִים וּמוּצְלָחִים שֵׁעָשַה סָנִיָאן לֵהָבָת הֲאֵש גָדְלַה בֵּכֹל פָּעַם יוֹתֵר וְיוֹתֵר וֵסָנִיָאן הָיָה מֵרוּצֵה, הוּא אֲמַר לֵקָנְטוטי בֵּהִתְפָעַלוּת: אֲנִי עֳכְשָׁיו בֵּאֵמֵת דְרָקוֹן שֵנוֹשֵף אֵש. מָחַר נָמִשִיך לָשָלַב הָבַּא, הֲמָעוֹף, אֲמַר קָנְטוטי.
עִם עֲלוֹת הַשָחָר יָצְאוּ קָנְטוטי וְסָנִיאן אֵל הָצוּקִים הֲגְבוֹהִים שֵׁבֵּרֹאש הַהַר. סָנִיאן הִמְשִיך בֵּתָרְגִילֵי הֲנֵשִיפָה שֵלוֹ, הוּא נֵהנַה מֵאוֹד לִנְשוֹף לֵהָבוֹת אֵש. כָּמוּבָן שֵׁנָשַף בֵּזֵהִירוּת כֵּדֵי לֹא לֵהָזִיק לָצִמְחִיָה וְלֵבָּעַלֵי הֲחַיִים הֲקְטַנִים שֵׁבָסְבִיבַה. קָנְטוטי אֲמַר: וְעֲכְשָיו, בֵּדִיוּק כְּמוֹ שֵׁאָתַה שׁוֹחֵה בָּאָגַם, צוֹלֵל, מֵטַלְטֵל אֶת כְּנַפֵיך, כַך תַעָשֵׁה כֵּשֵׁאָתַּה בָּאַוִויר. אֲחַרֵי שֵׁהָאֵש הַפְּנִימִית שֵׁבֵּתּוֹכו בָּעַרַה וְחִימֵמַה אֶת לִבּוֹ, חָש הָדְרַקוֹן אוֹמֵץ, הוּא יָדָע שֵׁהוּא יָכוֹל לָעוּף. נִיגָש אֵל קְצֵה הָצוּק, פָּרַשׂ אֶת כְּנָפַיו וְקָפַץ קָדִימַה. בִּתְּחִילָה הָיָה נִרְאֵה שֵׁהוּא צוֹלֵל מַטַה אֲבַל אֲז הוּא הֵחֵל מֵנַפְנֵף בֵּכְּנָפַיו וְהֵחֵל נוֹסֵק מֲעַלַה מֲעַלַה אֵל עֵבֵר הָעֲנַנִים הַגְבוֹהִים. הֲמָרְאֵה הָיָה מֲרְהִיב בֵּיוֹפְיוֹ וְקָנְטוטי צָפָה בֵּהָנַאַה רָבָּה בָּדְרַקוֹן הֲעַף. לֵמָטַה בָּעֵמֵק הִבְחִינוּ הֲאָנַשֶים בֵּמֵעוּפוֹ שֶל הָדְרַקוֹן, הֵם עָצְרוּ, הֵבִּיטוּ מָעַלָה וְקָרְאוּ קְרִיאוֹת הִתְפָּעַלוּת וְשִׁמְחָה. לֵאָחַר שָׁעָה אֲרוּכָּה חָזַר סָנִיָאן וְעָמַד עֲל הַצוּק לֵיָד הָמֵעַרַה, כִּינֵס אֶת כְּנַפָיו, גוּפוֹ הָיָה עֲכְשָׁיו בצבע כָּחוֹל עָז כֵּאֶבֵן הָסָפִּיר, הָקָשְקָשִים הֲתְכוִּלים שֵׁעַל גוּפוֹ בַּרְקוּ וְנִצְנֵצוּ. קָנְטוטי עָמַד וְהֵבִּיט נִפְעָם בֵּמָרְאֵהוּ שֶׁל סָנִיָאן וְאָז הִבְחִין בֵּדָבַר מוּפְלָא, עָל מִצְחוֹ שֶל הָדְרַקוֹן, בֵּין הֲקָשְקַשִים הַתְכוּלִים נָצֵצוּ חֲמִישָה קָשְקָשִים מֵסוּדָרִים כֵּמֵעוּין, צָהוֹב וְיָרוֹק, זָהַב וְכֵּסֵּף וּבַּמֵרְכָּז קָשְׂקָשׂ אֲדוֹם בּוֹהֵק כֵּאֶבֵן הָאוֹדֵם. כֹּל קָשְׂקָשׂ זִיכָּרוֹן קָסוּם שֶל אֵחָיו הָדְרַקוֹנִים.
וְכַּך- הָיָה סָנָיאן יוֹצֵא בֵּכֹּל בּוֹקֵר לֵמָעוֹף מֵעָל הָעֵמֶק וְהָסְבִיבָה, הָיָה שוֹלֵח תֵצוּגָה שֶל לֵהָבוֹת אֵש לִכְבוֹד הָיְלָדִים הֲמָבִּיטִים מֲעָלַה. תּוֹשְבֵי הַעֵמֵק הִרְגִישׁוּ בֵּטוּחִים וְגֵאִים שֵׁיֵשׁ דְרַקוֹן שֵׁשׁוֹמֵר עֲלֵיהֵם וְלֹא סְתָם דְרָקוֹן, הֲדְרָקוֹן הֲכָּחוֹל. קָנְטוטי פָּאנג'וּ הִמְשִיך לֵטַפֵס אֵל רֹאש הַהַר וְלִשְהוֹת בֵּחֵבְרַתוֹ שֶל הָדְרָקוֹן מִסְפָּר יָמִים. בֵּאָחַד מֵבִּיקוּרָיו אֲמַר: עֲיַיפְתִי מֵלֵטָפֵּס עֲל הַהַר, אֵשָׁאֵר כָּאן אִיתְּךֳ. וְכַּך הָיָה. קָנְטוטי נִשְאָר עִם הָדְרָקוֹן וְחַי עִמוֹ בָּמֵעָרַה שֵׁעַל רֹאש הַהַר.  יָשָׁן עִמוֹ בָּמֵעָרַה, שָׁחַה אִיתוֹ בָּאָגַם, סָנִיָאן הָיָה שׁוֹלֵה עֲבוּרוֹ דָגִים וְקָנְטוטי הָיָה צוְלֵה אוֹתָם בֵּמֵדוּרָה קְטָנָה כֵּדָרְכּוֹ. מִיְדֵי פָּעָם פֹּוֹתֵח בֵּזֵהִירוּת אֶת סֶפֶר הָדְרָקוֹנִים וּמֵסָפֵּר לֵסָנִיָאן אֶת סִיפּוּרֵיהֵם שֶל הֲדְרָקוֹנִים שֵׁחָיוּ לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת. יָלְדֵי הֲכְּפָר הֵעֵרִיצוּ אֶת הֲדְרָקוֹן הֲכָּחוֹל וְאָהַבוּ לֵהָקְשִיב לֵסִיפּוּרָיו של קָנְטוטי וְהם הָיוּ עוֹלִים אֶל הָהָר לֵבַקְרָם. 
וְגָם אֲתַה קוֹרֵא יָקָר, אִם תִּזְדָמֵן לַסְבִיבָה, תֵּגָלֵה אֶת הֲעֵמֶק וְהָהַר, אֲתָה מוּזְמָן לֵטַפֵּס מָעַלַה, שָׁם תִּפְגוֹש אֶת סָנִיָאן הֲדְרָקוֹן הֲכָּחוֹל וְאֶת  קָנְטוטי פָּאַנְג'וּ חוֹקֵר הֲדְרָקוֹנִים וּמֵסָפֵּר הֲסִיפּוּרִים. הֵם שָׁם תָּמִיד.
לֵהִתְרָאוֹת עָל הָהָר.












0 תגובות